החלטה בתיק בר"ע 29774-04-13

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (ב"ל 39432-09-12; השופטת אורנית אגסי), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, נכות כללית (להלן גם: הוועדה) מיום 13.8.12.

2.         ועדה רפואית לעררים מיום 26.9.11 דחתה ערר שהגיש המבקש ואישרה החלטה קודמת לפיה נקבעה למבקש נכות יציבה בשיעור של 20% בגין הפרעת אישיות, בתחולה מיום 1.9.11. המבקש ערער על ההחלטה לבית הדין האזורי, ובפסק דין מיום 25.6.12 (ב"ל 23495-12-11; השופטת אריאלה גילצר-כץ) נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה על מנת שתנמק מדוע היא סבורה כי מחלתו נמצאת ברמיסיה. בפסק הדין נקבע, כי היה על הוועדה לנמק החלטתה, בהיותה מנוגדת לדעתו של הפסיכיאטר המטפל במבקש בבריאות הנפש, ד"ר קלמן, שציין מפורשות כי "קיימים סימנים חיוביים ושליליים של מחלתו. מחשבות שווא של יחס, רדיפה..." (להלן: פסק הדין הקודם).

            הוועדה התכנסה בעניינו של המבקש ביום 13.8.12 והותירה את החלטתה הקודמת על כנה. הוועדה מצאה כי המבקש אינו מראה סימנים פסיכוטיים, והיעדר סימנים כאלה הוא קריטריון לרמיסיה. הוועדה התייחסה למסמך ד"ר קלמן מיום 8.8.11  בציינה כי ד"ר קלמן אינו מציין דוגמאות מפי המבקש למה כוונתו ב"מחשבות שווא של יחס ורדיפה". הוועדה נמנעה מלהתייחס למסמך ד"ר קלמן מיום 6.8.12. 

            המבקש ערער לבית הדין האזורי בטענה שהוועדה לא מלאה אחר הוראות פסק הדין הקודם. בית הדין האזורי דחה את הערעור, משלא מצא טעות משפטית בהחלטת הוועדה. בית הדין ציין בהחלטתו כי הוועדה לא הייתה חייבת להתייחס למסמך ד"ר קלמן מיום 6.8.12, משהוא נושא תאריך המאוחר למועד פסק הדין הקודם.

מכאן בקשת רשות הערעור מושא החלטה זו.

3.         בבקשת רשות הערעור נטען כי היה על הוועדה להתייחס למסמך ד"ר קלמן מיום 6.8.12 שהוצג לפניה, לפיו המבקש ממשיך לסבול ממחשבות שווא של יחס רדיפה, וחלה ירידה מתמשכת בתפקודו.

4.         בהחלטה מיום 2.5.2013 התבקשה תגובת המוסד לביטוח לאומי לשאלה,  מדוע לא תשוב הוועדה ותיזקק לעניינו של המבקש, בשים לב למסמך ד"ר קלמן מיום 6.8.12, ותנמק החלטתה גם לאורו. בהחלטה צוין כי על פני הדברים נדרשת התייחסות הוועדה לפירוט הניתן במסמך זה, אף שהוא נושא תאריך מאוחר למועד מתן פסק הדין הקודם.  המוסד הודיע כי אין להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה, מן הטעם שאין באמור במסמך ד"ר קלמן כדי להוסיף .

ההכרעה:

5.         לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בבקשת רשות הערעור ובנימוקיה, בפרוטוקול הוועדה, ובתגובת המשיב לשאלה שהופנתה אליו בהחלטה מיום 2.5.13, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה רשות ערעור, ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

6.         עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הקודם ונימקה את החלטתה כנדרש. על פי קביעתה, מהמסמכים הרפואיים ומן הבדיקה הקלינית עולה כי המבקש אינו מגלה סימנים פסיכוטיים. המבקש לא הביע במהלך האשפוז, כמו גם בפני הוועדה מחשבות שווא מכל סוג שהוא או הפרעות בפרספציה. הוועדה הבהירה כי הקריטריון לרמיסיה הוא היעדר סימנים פסיכוטיים חיוביים. הוועדה התייחסה במפורש לחוות דעתו של ד"ר קלמן וציינה כי הוא לא מציין דוגמאות למחשבות שווא של יחס ורדיפה והוא מתייחס אירוע פסיכוטי בודד לפני 14 שנים.

            אכן, הוועדה לא התייחסה למסמך ד"ר קלמן מיום 6.8.12. לכאורה, בהיותו מאוחר למועד פסק הדין הקודם, לא הייתה הוועדה חייבת להתייחס לאמור בו. אלא שגם לגופו של עניין יש ממש בעמדת המוסד, כי עיקר הדברים  במכתב  מיום 6.8.12, באים לידי ביטוי בחוות דעת ד"ר קלמן מיום 8.8.11, אליה התייחסה הוועדה.

7.         אשר על כן, ובשים לב להנמקתה המפורטת של הוועדה, המתבססת על בדיקה קלינית וסיכומי מחלה מאשפוז המבקש בבאר יעקב, לא מצאתי כי יש הצדקה למתן רשות ערעור על פי המבוקש.

8.         סיכומו של דבר -

            בקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  ג' תמוז תשע"ג (11 יוני 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: